סיפורו של אדגר אלן פו,
מתוך "המכתב הגנוב ואחרים"

לסיפור הפרוע מאין-כמותו, ועם זאת פשוט מאין-כמותו, שאני עומד להעלות על הכתב, איני מצפה, ואף איני מבקש, שמישהו יאמין.באמת הייתי משוגע לוּ ציפיתי שיאמינו, כאשר אפילו חושי כופרים בעדות שלהם-עצמם.

אך מחר אמות, והיום אוריד מהלב. כוונתי המיידית להציג קֳבָל-עם, בפשטות, בקיצור ובלי פירושים מיותרים, סדרה של אירועים שהם משפחתיים בלבד.

מבחינת תוצאותיהם הטילו עלי האירועים האלה פחד - עינו אותי - הרסו אותי.ואף-על-פי-כן לא אנסה להסביר אותם. לי הם העניקו רק אימה – לרבים אחרים הם ייראו לאו-דווקא נוראים, אלא יותר בגדר מוּזרוּת בָּרוֹקית.ביום מן הימים אולי יימצא איזה בעל-תבונה שימזער את תעתועי הדמיון שלי לכלל שִׁגרה – איזה בעל-תבונה רגוע יותר, הגיוני יותר, ורגשני הרבה פחות ממני,אשר יראה בנסיבות שאני מתאר כאן ביִראה, לא יותר מהשתלשלות רגילה של סיבות ותוצאות טבעיות לגמרי.

משחר ילדותי הצטיינתי במזגי הנוח ובאנושיותי. עדינות-לבי אפילו בלטה כל-כך, עד שהייתי לצחוק בעיני חברי. במיוחד אהבתי בעלי-חיים, והורי פינקו אותי במבחר גדול של חיות-מחמד. בחברתן ביליתי את רוב זמני, ולא הייתי מאושר כבשעה שהאכלתי אותן וליטפתי אותן. תכונת אופי מיוחדת זו התעצמה ככל שבגרתי, ובבגרותי הפכה לאחד ממקורות העונג העיקריים שלי.

למי שטיפחו חיבה לכלב נאמן ונבון איני צריך לטרוח להסביר את טיבו, או את עוצמתו, של הסיפוק שמוּפק מכך. באהבה הבלתי-אנוכית והמתמסרת של חיה יש משהו שחודר ישר ללבו של מי שהזדמן לו לא פעם לבחון את הידידות קלת-הערך ואת הנאמנות הקלושה של מי שהוא בסך-הכל אדם.

התחתנתי מוקדם, ושמחתי לגלות כי נטיותיה של אשתי אינן בלתי-הרמוניות עם אלה שלי. כשראתה את חיבתי לחיות-מחמד, לא החמיצה שום הזדמנות להשיג את החביבוֹת שבהן. היו לנו ציפורים, דגי-זהב, כלב נאה, ארנבונים, קוף קטן, וגם חתול.

אותו חתול היה יצור גדול ויפהפה באופן יוצא-דופן, שחור כולו, ונבון עד להדהים. כשדיברה על פיקחותו של החתול, היתה אשתי, שלבהּ היה נגוע בלא מעט אמונות-תפלות, מזכירה לא אחת את האמונה העממית העתיקה, אשר ראתה בכל חתול שחור מכשפה בתחפושת. ולא שאי-פעם התייחסה לכך ברצינות – לא הייתי מעלה את העניין אלמלא נזכרתי בו במקרה בדיוק עכשיו.

פְּלוּטוֹ – זה היה שמו של החתול – היה חיית-המחמד האהובה עלי, ורעִי למשחקים. אני לבדי האכלתי אותו, והוא היה מתלווה אלי לכל מקום שניגשתי אליו בבית. בקושי הצלחתי למנוע ממנו ללכת אחרי ברחובות.

ידידותנו נמשכה כך שנים אחדות, שבמהלכן – בהשפעת "שְׂטַן הסביאה" – התחולל (אני מסמיק להודות בכך) שינוי קיצוני לרעה במזגי ובאופיי. מיום ליום נעשיתי מדוכדך יותר, עצבני יותר, חסר-התחשבות ברגשות הזולת. הרשיתי לעצמי להתפרץ בלשון בוטה על אשתי. לבסוף אפילו הגעתי לכלל אלימות גופנית כלפיה. לחיות-המחמד שלי הזדמן גם כן, כמובן, לחוש בַּשינוי במזגי. לא זו בלבד שהזנחתי אותן, אלא גם התעללתי בהן.

את פלוטו עדיין הוקרתי במידה מספקת בשביל לרסן את עצמי מלהתנכל לו כפי שהתנכלתי, בלי נקיפות-מצפון, לארנבונים, לקוף, אפילו לכלב, כשקרבו אלי במקרה, או מתוך חיבה. אך מחלתי גברה עלי – שכן אין מחלה קשה מן האלכוהול! – עד שלבסוף אפילו פלוטו, שהזדקן בינתיים, ולכן נעשה רטנוני במקצת – אפילו פלוטו החל לסבול מן התוצאות של מצב-רוחי הרע.

לילה אחד, בשובי הביתה שיכור כלוט מאחד משיטוטי בעיר, דימיתי לחשוב שהחתול מתחמק ממני. תפסתי אותו; ואז, בחרדתו מנחת-זרועי, הוא פצע קלות את ידי בשיניו.מיד נתקפתי זעם שטני. כבר לא הכרתי את עצמי. נשמתי המקורית כמו פרחה באחת מתוך גופי; ורשעות מפלצתית, אשר ניזונה מן הג'ין שסבאתי, הרטיטה את כל סיבי גופי.

מכיס מותנייתי שלפתי אולר, פתחתי אותו, לָפַתִּי את היצור האומלל בגרונו, ובמזיד ניקרתי את אחת מעיניו מחורהּ! אני מסמיק, אני בוער,
אני רועד בעודי מעלה על הכתב את מעשה-הזוועה הארור.

כשחזרה שפיותי עם בוקר – כשהפיגה שנתי את אדי ההוללות של ליל-אמש – נמלאתי ספק אימה ספק חרטה בשל הפשע שאשמתי בו; אלא שזה היה לכל היותר רגש רפה ודו-משמעי, שלא נגע בנשמתי. שוב שקעתי בהפרזה, ועד מהרה הטבעתי ביין כל זכר למעשה.

בינתיים החלים החתול לאִטו. אמת, חור העין האבודה היה מחזה מחריד, אך לא נראָה שהחתול מתייסר באיזה כאב. הוא הסתובב בבית כרגיל, אבל כצפוי, נמלט באימה נוראה בהתקרבי. מה שהשתייר מלבי הישן היה בו די, תחילה, להעכיר את רוחי לנוכח הטינה הגלויה מצדו של יצור שפעם כה אהב אותי.

אך עד מהרה פינה הרגש הזה את מקומו לרוגז. ואז תקפה אותי – כביכול כדי להביא אותי לנפילה הגמורה והסופית – רוח הסטייה. לרוח הזאת הפילוסופיה אינה מתייחסת. אבל יותר משאני בטוח שנִשְׁמתי נשמה חיה, אני בטוח שהסטייה היא מן הדחפים הפרימיטיביים של הלב האנושי – אחד הכְּשָׁרים או הרגשות הראשוניים, הבלתי-ניתנים-לחלוקה, שמכַוונים את אופיו של האדם.

מי לא מצא את עצמו, מאה פעמים, עושה מעשה נתעב או טיפשי רק משום שהוא יודע שאַל לו לעשותו? האם אין לנו נטייה מתמדת, בניגוד למיטב שיפוטנו, להפר את מה שהוא החוק, רק משום שהוא בעינינו חוק? רוח הסטייה הזאת, אני אומר, היא שהביאה לנפילתי הסופית.

כמיהה עמוקה לאין חקר של הנשמה להקניט את עצמה – לנהוג באלימות כלפי טבעהּ שלה – לעשות את הרע רק לשם הרע – היא שדחפה אותי להמשיך, ולבסוף להשלים את הפגיעה ביצור הזה, שלא עשה לי כל רע.

בוקר אחד, בדם קר, השחלתי עניבת-חבל על צווארו ותליתי אותו על ענף של עץ – תליתי אותו ודמעות זולגות מעיני ובלבי חרטה מרה – תליתי אותו משום שידעתי שאהב אותי פעם, ומשום שחשתי שלא נתן שום סיבה לפגוע בו – תליתי אותו משום שידעתי שבכך אני חוטא – חטא ללא כפרה, שיסכן כל-כך את נשמתי בת האלמוות עד כי יסלק אותה – אם דבר כזה אפשרי – אפילו הרחק מעֵבר לרחמיו האינסופיים של האל הרחום והחנון, הנוקם והנוטר.

בלילו של יום המעשה האכזרי הזה התעוררתי משנתי מצעקת "אש!" הווילונות של מיטתי עלו בלהבות. הבית כולו בער. במאמץ רב הצלחנו, אשתי, משרתת ואני, להימלט מן הדלקה. ההרס היה מוחלט.

כל רכושי עלי-אדמות עלה באש,
ומאותו רגע התמסרתי לייאוש.

לא אכנע לחולשה לנסות לבסס רצף של סיבה ותוצאה בין האסון לבין מעשה-הזוועה. אבל אני מפרט שרשרת של עובדות, ואיני מתכוון להשאיר ולוּ חוליה אפשרית אחת פגומה. ביום שלמחרת השרפה ביקרתי בהריסות. הקירות, פרט לאחד, קרסו תחתם. היוצא-מן-הכלל היה קיר פנימי, לא עבה במיוחד, שניצב בערך באמצע הבית, ומְרַאֲשוֹת מיטתי נסמכו אליו. הטיח כאן, ברובו, עמד כנגד האש, עובדה שייחסתי לכך שנמרח רק לאחרונה.

סביב הקיר הזה הצטופף קהל רב, ורבים נראו בוחנים חלק מסוים שלו בדקדקנות ובלהיטות. המלים "מוזר!" "יוצא-דופן!", וביטויים דומים, עוררו את סקרנותי.

קרבתי וראיתי שעל המשטח הלבן מוטבעת בכעֵין תבליט-שטוח דמותו של חתול ענק. ההטבעה היתה מדויקת להפליא. סביב צווארה של החיה היה כרוך חבל. כשראיתי לראשונה את רוח-הרפאים – בקושי יכולתי לא להתייחס לכך אחרת – היו פליאתי ואימתי נוראות.

אבל בהמשך באה החשיבה לעזרתי. החתול, נזכרתי, נתלה בגן הצמוד לבית. כשפרצה אזעקת האש, מיד נמלא הגן באנשים – ואחד מהם מן-הסתם חתך את החבל מן העץ והטיל את החתול אל חדרי דרך חלון פתוח, כנראה כדי להעיר אותי משנתי. התמוטטותם של קירות אחרים דחסה את קורבן אכזריותי לתוך שכבת הטיח הטרי; הסיד של הקיר, עם הלהבות ועם האמוניה מן הפגר, ביצעו את הדיוקן כפי שראיתיו.

אף-על-פי שכך תירצתי בקלות בפני ההיגיון שלי, גם אם כלל לא בפני מצפוני, את העובדה המזעזעת שזה עתה תיארתי, היא המשיכה להטביע חותם עמוק בדמיוני. חודשים ארוכים לא הצלחתי להיפטר מחזיון-התעתועים של החתול; ובמהלך התקופה הזאת חזר אל רוחי ספק-רגש שנדמה כחרטה, אך למעשה לא היה כזה. הרחקתי לכת עד שאפילו הצטערתי על אובדן החיה, והתחלתי לחפש סביבי, בין מקומות-המפלט הנתעבים, שעכשיו ביקרתי בהם דרך-קבע, אַחַר חיית-מחמד מאותו סוג, דומה לה במידת האפשר, שתמלא את מקומה.

לילה אחד, בעודי יושב קהה-חושים למחצה במאורה בזויה במיוחד, משך לפתע את תשומת-לבי חפץ שחור, שנח לו על אחת מחביות הג'ין, או הרום, הענקיות, אשר היו הריהוט העיקרי של אותו מקום.

מאחר שמבטי היה נעוץ בראשה של אותה חבית זה דקות אחדות, תמהתי עכשיו שלא הבחנתי כבר קודם בחפץ שעליה. קרבתי אליו ונגעתי בו בידי. זה היה חתול שחור – גדול מאוד – ממש כמו פלוטו, וגם דומה לו מכל בחינה פרט לאחת. לפלוטו לא היתה אפילו שערה לבנה אחת בשום מקום על גופו, ואילו לחתול הזה היה כתם לבן גדול, אומנם בלתי-מוגדר, שכיסה כמעט את כל אזור החזה שלו.

כשנגעתי בו, התרומם מיד, גירגר בקול, התחכך בידי ונראה שמח על התעניינותי. הנה מצאתי סוף-סוף את היצור שחיפשתי. מיד הצעתי לקנותו מידי הבעלים; אך האיש הזה התנער ממנו – לא ידע עליו דבר – לא ראה אותו מימיו. המשכתי בליטופי, וכשעמדתי ללכת הביתה הפגין בעל-החיים נטייה ללוות אותי. הרשיתי לו; מפעם לפעם רכנתי אליו לטפוח עליו אגב הליכה; כשהגיע אל הבית התביית החתול מיד, וחיש-קל אף התחבב מאוד על אשתי.

אשר לי, עד מהרה מצאתי שמתעוררת בי עוינות כלפיו, בניגוד גמור לציפיותי. אבל – ואיך ולמה נבצר מידיעתי – חיבתו הגלויה כלפי דווקא הגעילה והרגיזה אותי. אט-אט ובהדרגה התעצמו הגועל והרוגז והפכו למרירות ולמשטמה. השתמטתי מן היצור; שמץ בושה, וזֵכר מעשה האכזריות הקודם שלי, מנעו ממני להתעלל בו גופנית. במשך כמה שבועות לא הכיתי אותו ולא נהגתי בו באלימות; אבל בהדרגה – מאוד בהדרגה – התחלתי להביט בו בשאט-נפש שאין לתאר, וברחתי בדממה מנוכחותו הדוחה, כמפני מגפה.

על שנאתי לחיה הוסיף, בלי ספק, הגילוי בבוקר המחרת, לאחר שהבאתי אותו הביתה, שכמו פלוטו, גם הוא חסר אחת מעיניו.

פרט זה דווקא חיבב אותו אף יותר על אשתי, שכפי שכבר סיפרתי, ניחנה במידה גדושה של אותה אנושיות רגשית, אשר בעבר ייחדה גם אותי-עצמי והיתה מקור לרבות מהנאותי הפשוטות והטהורות ביותר.

אך דומה שככל שגברה סלידתי מן החתול הזה, כן הלכה והתעצמה נטייתו אלי. הוא הלך בעקבותי בעקשנות שיקשה להסבירה לקוראים. בכל פעם שהתיישבתי, היה מתכרבל מתחת לכיסאי, או מזנק לשבת על ברכי ומכסה אותי בחיבוביו המאוסים. אם קמתי ללכת, היה נדחק בין רגלי וכמעט מפיל אותי ארצה, או שנעץ את ציפורניו הארוכות והחדות בבגדי, ונאחז וטיפס כך אל חזי.

ברגעים כאלה, אף-על-פי שהשתוקקתי לחסל אותו במכה אחת, בכל-זאת עצרתי בעדי, גם בגלל זֵכֶר פשעי הקודם, אך בעיקר – אתוודה מיד – בגלל האימה לאין-קץ מן החיה.

האימה הזאת לא היתה בדיוק חשש מפגיעה גופנית – ובכל זאת איני יודע איך להגדיר אותה באופן אחר. אני כמעט בוש להודות – כן, אפילו בתא-הפושעים הזה אני כמעט בוש להודות – כי את החיל והרעדה שהשרתה עלי החיה העצים אחד התעתועים הכי טיפשיים שאפשר להעלות על הדעת. אשתי הסבה את תשומת-לבי, יותר מפעם אחת, לאופיו של כתם השיער הלבן שכבר הזכרתי, שהוא שהיה השוני היחיד הנראה-לעין בין החיה המוזרה לבין זו שהשמדתי. הקוראים יזכרו שהכתם הזה, חרף גודלו, היה במקורו בלתי-מוגדר ביותר; אבל בהדרגה – בשלבים כמעט בלתי-מורגשים, שזמן רב נאבק בהם שכלי לדחותם כפרי הדמיון – לבש הכתם לבסוף בהירות חמורה של קווי מִתאר.

הוא היה עכשיו ייצוגו של עצם שאני מתחלחל לנקוב בשמו – ומשום כך, מעל לכל, סלדתי, והתייראתי, מן המפלצת, והייתי נפטר ממנה אילו רק העזתי –
הוא היה עכשיו, אני אומר, בבואה של דבר מבעית
– מזעזע – של הגרדום! – אוי, מכשיר עגום ונורא של זוועה ופשע – של ייסורים ומוות!

ועכשיו הייתי באמת אומלל מעֵבר לאומללות האנושית גרידא. חיה אכזרית – שאת בת-מינה השמדתי בבוז – חיה אכזרית – הנה מעוללת לי – לי, אדם שנברא בצלם אלוהים – צרה צרורה שכזאת! אבוי! לא ביום ולא בלילה לא ידעתי יותר את חסד המרגוע! ביום לא השאיר אותי היצור ולוּ לרגע לבדי; ובלילה הייתי מתעורר כל שעה מחלומות-זוועה בפחד לא-יתואר, והנה הבל נשימתו החם של הדבר הזה על פני, ומשקלו הרב – התגלמותו של חלום-בלהות שלא היה לי כוח לנער ממני – מוטל לנצח על לבי!

תחת לחצם של עינויים כאלה הוכרעו כליל השרידים הרופפים של הטוֹב שבתוכי. מחשבות זדון – האפלות והמרושעות שבמחשבות – נעשו ידידות-נפשי היחידות. הדכדוך הרגיל של מזגי התעצם לשנאה של כל הדברים ושל כל האנושות; מהתפרצויות הזעם הבלתי-נשלטות שלי, הפתאומיות והתכופות, שהתמסרתי להן עכשיו בעיוורון, סבלה, אבוי, בקביעות ובאורך-רוח, בעיקר אשתי.

יום אחד היא התלוותה אלי, לצורך עבודה ביתית כלשהי, אל מרתפו של הבית הישן, שעוניינו אילץ אותנו להתגורר בו. החתול ירד בעקבותי במדרגות התלולות, וכשכמעט גילגל אותי בהן מלוא-קומתי, עלתה חמתי עד להשחית. הרמתי גרזן, ובזעמי שכחתי את האימה הילדותית שעד כה בלמה את ידי. כיוונתי מהלומה אל החיה, מהלומה שכמובן היתה מתגלה מיד כקטלנית אילו נחתה כפי שהתכוונתי. אבל ידה של אשתי עצרה אותה.

ההתערבות הזאת דירבנה בי זעם יותר משטני, ומשכתי את זרועי מלפיתתה, וקברתי את הגרזן במוחה. היא צנחה ומתה בו-במקום, בלי שום גניחה.

לאחר הרצח הנפשע פניתי מיד, בשיקול-דעת גמור, למלאכת הסתרת הגופה. ידעתי שלא אוכל לסלק אותה מן הבית, לא ביום ולא בלילה, מבלי להסתכן שהשכנים יראו אותי. תוכניות רבות עלו על דעתי. לרגע חשבתי לבתר את הגופה לפיסות זעירות ולחסל אותן באש. אחר-כך החלטתי לכרות לה קבר ברצפת המרתף. שקלתי גם את האפשרות להשליך אותה לבאר שבחצר – או לארוז אותה בארגז, כאילו היתה סחורה, ואז לעשות את הסידורים הדרושים, וכך יגיע אלי סַבָּל שייקח אותה מן הבית. לבסוף צץ במוחי רעיון שנראה לי תחבולה מוצלחת בהרבה מכל קודמותיה. החלטתי לטמון אותה באחד מקירות המרתף – כפי שעשו, כמסופר, הנזירים בימי הביניים לקורבנותיהם.

למטרה שכזאת התאים המרתף מאוד. קירותיו היו רעועים, ולאחרונה טויחו בטיח גס, שהלחות שבאוויר מנעה ממנו להתקשות. יתר על כן, באחד הקירות היתה בליטה, בגלל ארובה או קמין לא-פעילים, שמולאו כדי להאחיד את הקיר עם שאר קירות המרתף. לא היה לי ספק שאוכל לפרק כאן את הלבֵנים בקלות רבה, להכניס את הגווייה ולהחזיר את הכל למקומו, כך ששום עין לא תבחין במשהו חשוד.

ואכן לא טעיתי. בעזרת לום עקרתי את הלבנים בקלות, ולאחר שהנחתי את הגופה בזהירות סמוך לקיר הפנימי, השענתי אותה אליו בתנוחה הזאת, ובלי בעיות מיוחדות החזרתי את כל המבנה לקדמותו.

בכל הזהירות השגתי מלט, חול ושיער, ועירבבתי טיח שלא נבדל במאום מן הישן, ובקפדנות רבה מרחתי אותו על מבנה הלבנים החדש. כשסיימתי, הייתי מרוצה שהכל בסדר. כלל לא ניכר בו בקיר שמישהו נגע בו. את הפסולת שעל הרצפה אספתי בתשומת-לב רבה. הבטתי סביבי בניצחון ואמרתי בלבי – "כאן, לפחות, לא היה עמלי לשווא".

הצעד הבא היה לחפש את החיה שהיתה הסיבה לכל האומללות הזאת; שכן, בסופו של דבר, גמרתי בדעתי להמית אותה. אילו הצלחתי למצוא אותה באותו רגע, לא היה שום ספק באשר לגורלה; אבל דומה שבעל-החיים הערמומי נבהל מן האלימות של כעסי הקודם, והוא נמנע מלהיראות לפנַי במצב-רוחי הנוכחי. אין לתאר או לשער את תחושת ההקלה העמוקה, הברוכה, שחולל בחזי היעדרו של היצור המאוס. הוא לא חזר במשך הלילה – וכך, לפחות לילה אחד מאז היכנסו אל הבית, ישנתי שינה עמוקה ושקטה; כן, ישנתי למרות נטל הרצח שרבץ על נִשמתי!

חלפו היום השני והשלישי, ומְעַנִי טרם חזר. שוב נָשַׁמתי כבן-חורין. המפלצת, אחוזת אימה, ברחה מן הבית לעולמים!

לא אשוב עוד לראותה! נמלאתי אושר עילאי! אשמת המעשה האפל הדריכה את מנוחתי מעט מאוד. נחקרתי פעמים אחדות, אך לא התקשיתי לענות על השאלות. אפילו נערך חיפוש – אך כצפוי לא התגלה דבר. אושרי העתידי נראה לי מובטח.

ביום הרביעי לאחר הרצח, בהפתעה גמורה, באה אל הבית חבורת שוטרים וערכה בו שוב חיפוש יסודי. אבל מאחר שהייתי בטוח שמקום המחבוא שלי חסין מהיחשפות,
לא הרגשתי שמץ של מבוכה. השוטרים הורו לי להתלוות אליהם בחיפוש. הם לא פסחו על שום פינה ושום סדק. לבסוף, בפעם השלישית או הרביעית, הם ירדו אל המרתף.

לא הנדתי עפעף. לבי פעם בשלווה כלבו של מי שישן שנת-ישרים. התהלכתי במרתף מקצה אל קצה. שׂיכלתי את זרועותי על חזי ושוטטתי אנה ואנה בנחת. נחה דעתם של השוטרים והם עמדו ללכת. שמחתי עד עומק נשמתי ולא יכולתי לעצור בעדי. בערה בי תשוקה לומר ולוּ מלה אחת, כמין תרועת ניצחון, ולחזק כפליים את ביטחונם בחפותי.

"רבותי", אמרתי לבסוף כשהחלה החבורה לעלות במדרגות, "לעונג לי להפיג את חשדותיכם. אני מאחל לכולכם בריאות טובה והתנהגות מנומסת קצת יותר. אגב, רבותי, הבית הזה – הבית הזה בנוי היטב". (בתשוקתי המטורפת לומר משהו קליל, בקושי ידעתי מה אני מוציא מפי.) "הייתי אומר, בית בנוי לתלפיות. הקירות האלה – כבר אתם הולכים, רבותי? – הקירות האלה עומדים יציבים". וכאן, רק מתוך רוח-תזזית של רהב, הלמתי בכוח, במקל שאחזתי בידי, על קטע הקיר שמאחוריו ניצבה גווייתה של אשת-חיקי.

אך ישמרני אלוהים ויצילני ממלתעות אשמדאי מלך השדים! ברגע ששקעו הדהודי החבטות אל תוך הדממה, ענה לי קול מתוך הקבר! – קול צעקה, תחילה עמומה ושבורה, כיבבה של ילד, ואז תופחת במהירות לזעקה אחת ארוכה, רמה ומתמשכת, לא-טבעית לחלוטין ובלתי-אנושית – יללה – צריחת מספד, ספק באֵימה ספק בניצחון, כזאת שיכולה לעלות רק מן הגיהינום, פֶּה-אחד מגרונותיהם של הרשעים המתייסרים ושל השדים השמחים לאידם.

על מחשבותי שלי יהיה טיפשי לדבר. כשלתי מתעלף אל הקיר הנגדי. לרגע קפאה החבורה במקומה על המדרגות, אחוזת יראה ופחד. ברגע הבא עמלו תריסר ידיים חסונות להפיל את הקיר. הוא קרס תחתיו. הגווייה, רקובה במידה רבה ומכוסה דם קרוש, ניצבה זקופה לעיני הצופים.

על ראשה, בפה אדום פעור ועֵין אש יחידה, ישבה החיה הנוראה שעורמתה הדיחה אותי לרצוח וקולה המלשין הסגיר אותי לידיו של התליין.